7וישלח דוד אל־תמר הביתה לאמר לכי נא בית אמנון אחיך ועשי־לו הבריה׃ 8ותלך תמר בית אמנון אחיה והוא שכב ותקח את־הבצק [כ ותלוש] [ק ותלש] ותלבב לעיניו ותבשל את־הלבבות׃ 9ותקח את־המשרת ותצק לפניו וימאן לאכול ויאמר אמנון הוציאו כל־איש מעלי ויצאו כל־איש מעליו׃ 10ויאמר אמנון אל־תמר הביאי הבריה החדר ואברה מידך ותקח תמר את־הלבבות אשר עשתה ותבא לאמנון אחיה החדרה׃ 11ותגש אליו לאכל ויחזק־בה ויאמר לה בואי שכבי עמי אחותי׃ 12ותאמר לו אל־אחי אל־תענני כי לא־יעשה כן בישראל אל־תעשה את־הנבלה הזאת׃ 13ואני אנה אוליך את־חרפתי ואתה תהיה כאחד הנבלים בישראל ועתה דבר־נא אל־המלך כי לא ימנעני ממך׃ 14ולא אבה לשמע בקולה ויחזק ממנה ויענה וישכב אתה׃

15וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה ויאמר־לה אמנון קומי לכי׃ 16ותאמר לו אל־אודת הרעה הגדולה הזאת מאחרת אשר־עשית עמי לשלחני ולא אבה לשמע לה׃ 17ויקרא את־נערו משרתו ויאמר שלחו־נא את־זאת מעלי החוצה ונעל הדלת אחריה׃ 18ועליה כתנת פסים כי כן תלבשן בנות־המלך הבתולת מעילים ויצא אותה משרתו החוץ ונעל הדלת אחריה׃ 19ותקח תמר אפר על־ראשה וכתנת הפסים אשר עליה קרעה ותשם ידה על־ראשה ותלך הלוך וזעקה׃

20ויאמר אליה אבשלום אחיה האמינון אחיך היה עמך ועתה אחותי החרישי אחיך הוא אל־תשיתי את־לבך לדבר הזה ותשב תמר ושממה בית אבשלום אחיה׃ 21והמלך דוד שמע את כל־הדברים האלה ויחר לו מאד׃ 22ולא־דבר אבשלום עם־אמנון למרע ועד־טוב כי־שנא אבשלום את־אמנון על־דבר אשר ענה את תמר אחתו׃ ף

23ויהי לשנתים ימים ויהיו גזזים לאבשלום בבעל חצור אשר עם־אפרים ויקרא אבשלום לכל־בני המלך׃

24ויבא אבשלום אל־המלך ויאמר הנה־נא גזזים לעבדך ילך־נא המלך ועבדיו עם־עבדך׃ 25ויאמר המלך אל־אבשלום אל־בני אל־נא נלך כלנו ולא נכבד עליך ויפרץ־בו ולא־אבה ללכת ויברכהו׃ 26ויאמר אבשלום ולא ילך־נא אתנו אמנון אחי ויאמר לו המלך למה ילך עמך׃ 27ויפרץ־בו אבשלום וישלח אתו את־אמנון ואת כל־בני המלך׃ ס

28ויצו אבשלום את־נעריו לאמר ראו נא כטוב לב־אמנון ביין ואמרתי אליכם הכו את־אמנון והמתם אתו אל־תיראו הלוא כי אנכי צויתי אתכם חזקו והיו לבני־חיל׃ 29ויעשו נערי אבשלום לאמנון כאשר צוה אבשלום ויקמו כל־בני המלך וירכבו איש על־פרדו וינסו׃

30ויהי המה בדרך והשמעה באה אל־דוד לאמר הכה אבשלום את־כל־בני המלך ולא־נותר מהם אחד׃ ס 31ויקם המלך ויקרע את־בגדיו וישכב ארצה וכל־עבדיו נצבים קרעי בגדים׃ ס 32ויען יונדב בן־שמעה אחי־דוד ויאמר אל־יאמר אדני את כל־הנערים בני־המלך המיתו כי־אמנון לבדו מת כי־על־פי אבשלום היתה שומה מיום ענתו את תמר אחתו׃ 33ועתה אל־ישם אדני המלך אל־לבו דבר לאמר כל־בני המלך מתו כי־אם־אמנון לבדו מת׃ ף

34ויברח אבשלום וישא הנער הצפה את־[כ עינו] [ק עיניו] וירא והנה עם־רב הלכים מדרך אחריו מצד ההר׃ 35ויאמר יונדב אל־המלך הנה בני־המלך באו כדבר עבדך כן היה׃ 36ויהי ככלתו לדבר והנה בני־המלך באו וישאו קולם ויבכו וגם־המלך וכל־עבדיו בכו בכי גדול מאד׃

37ואבשלום ברח וילך אל־תלמי בן־[כ עמיחור] [ק עמיהוד] מלך גשור ויתאבל על־בנו כל־הימים׃ 38ואבשלום ברח וילך גשור ויהי־שם שלש שנים׃ 39ותכל דוד המלך לצאת אל־אבשלום כי־נחם על־אמנון כי־מת׃ ס